לפני כעשרים שנה בערב אחד, חבריתי הטובה ואני חבשנו את עצמנו בשמלות שחורות קטנות ומוגבלות במיוחד, העלינו את סוליות העקבים הזוהרות והגבוהות שלנו וצעדנו לעבר מועדון ברחובות המזרחיים של העיר, שם היו מופעי הרקדנים של ה-Chippendales. חוויית היכל התרבות באותו רגע הייתה סוערת ומלאת חיים, והתקהלות של נשים מכל הגילים והעיסוקים התאספו במקום להתרשם מהמופע המפורסם של הרקדנים הגבריים.
זהו היה יום ההולדת ה-21 שלי, וקימן, חברתי, חשבה שמבצע של הרקדנים הגבריים יכול להיות דרך מצחיקה לחגוג את כניסתי לעולם הנשים – או לפחות את ההגעה לגיל בו מותר לי לשתות. המתנה שלה הייתה פתיחת אופקים חדשים בשבילי, והתחלתי בהגזמה עם מחוללי הלהט הממדים אטרקטיביים ומעוצבים במיוחד, שהיו אז חלק בלתי נפרד מהחוויה של חוגגות הרווקות והבריאות.
המקום היה מלא במאות נשים, שהיו לתוך חוויית הישיבה באוניברסיטה, בחורים בשנות ה-50 לחייהן שמגשימות את החלום של יציאה מהמנהלת שנותרת באותו התפקיד, נשים שנמצאות בחופשת נישואין או בפגישות חברות, תיירות שהשאירו את בן זוגן ליום אחד, ומכורות פשוטות של החבורה שהגיעו לשבת ולצפות במופע.
קולו של הקריין כינס את ההמונים, בחן של מנחה תיאטרון או קרקס: “המשיכו לבחור את האהוב עליכן… הנשים… המפורסמות בעולם… של ה-Chippendales!” המנון ה-C+C Music Factory “Everybody dance now” החל להתנגן, ו-10 מהגברים המצוירים ביותר שבחיים ראיתם הופיעו על הבמה. הקהל יצא בצעקות ורחשי התלהבות, וממש ראית שנשות המקום מקנאות ומעוררות התרגשות לצפות בהם.
אנחנו, קימן ואני, היינו שם כבדיחה, בישיבה מאחורי הקלעים, כדי לא להידמות לנוכחות ההמונים שניצבו במרכז. צפינו במעברים המרים של גופות מושחזות שמבצעות את הריקודים המתוכננים באור עמום, בפניהן של הרקדנים, שממש רצו לייצר מגע עיניים עם הקהל. פתאום רץ אחד מהלוחמנים היישר אל הקהל והתחיל לחולל עליו, מרקד עם נשים שנאלצו רק לצחוק ולא להריע. בהמשך הצטרפו עוד גברים לקהל, והצעיר היה נראה כל כך בנוח, אך הנשיות סביבו נראתה לא נוחה כל כך. שלא כמו לפני עשרים שנה, כשהחוויות היו מתונות ומוגבלות, היום נשים זוכות לחופש כמעט מוחלט להראות את הנטיות המיניות שלהן.
שאלות על הפילוסופיה והחירות המינית שעלו לי באותה העת לא קיבלו מענה עד עשרות שנים אחר כך. בלילה אחר, חבר גיי שחגג את יום הולדתו ה-40, הציע שנלך להצגה של ה-Chippendales בשם “Get Lucky”. בתור פסיכולוגת, הלכתי בשביל מחקר ובעיקר כדי להבין את ההבדלים התרבותיים שהתחוללו בדינמיקת המיניות של נשים לאורך השנים.
בעשור הקודם, נשים שהגיבו בתגובה לאובייקטים העירומים בחדר ההחלקה, הרגישו בושה והסתרה, אך הפעם המראות היו שונה לגמרי. הפעם הנשים לא החביאו את התפשטותן אלא חיכו לרקדנים והתנהגו באופן חופשי, המפגן כאן היה של חוסר טאבו, של חירות מינית ושחרור מהקוד של “חוסר צניעות”. בלב החוף הושיבו נשים באזור, והן לא היססו לגעת ולהצטלם עם הרקדנים, חלקן אף ביצעו ריקוד על הבמה. אחת הנשים, בשם קרלה, מרוצה מחוויה זו, לא חששה לעלות על הבמה ולהראות חוסר מגבלות, תוך שהיא עושה טווירק בעורפה של הרקדן. היא נראתה כאילו היא חלק מברזיל, לא מניו-יורק.
אספקט נוסף מעניין היה ההכרה בכך שנשים השחררו את עצמן לריקוד, וליוותה את התהליך בהרגשה של חופש והנאה, מבלי להירתע או להישאר מוגבלות במושגי החברה המסורתיים. הרקדנים ידעו כי נשים היום רואים את החופש המיני כחלק בלתי נפרד מיצירת ההגשמה העצמית, בשונה מהתגובות המופנמות והמקודשות שהיו קודם לכן.
תוך כדי, עלה על השידור שאלה מרגשת: מהן ההבדלים בין התנהגותן של הנשים אז והיום? מגיעים תובנות ממרואיין שמכיר את עולם הריקוד הזה מקרוב. הוא מסביר כי בעבר, החברות שהגיעו לסטודיו באזורים מעוטי ההכנסה היו פחות חופשיות, בעוד שכיום קהילות העשירות והמשכילות נוטות לנהוג בחופשיות ואולי אף באופן פרוע יותר. הוא מציין כי נשים עשירות ומצליחות פשוט מרשות לעצמן לשרוד את הגבולות החברתיים ולהעלות את החופש המיני שלהן על פני השטח, ואחת אפילו הופיעה עם מעיל המונק שלה הפוך, ואמרה בצחוק: “בוא נתחיל את המסיבה.”
בעוד שהזמן חולף, קולה של הנשים והיכולת שלהן להביע את עצמן באופן חופשי ובלתי מוגבל נשמע באופן ברור יותר, ולכן מסקנה אחת היא שהחירות המינית ותחושת השליטה על הגוף והיצרים היא חלק בלתי נפרד מהנראות הנוכחית של הזירות המיניות היום.
